נס בלב ים: השביל שנפתח

אני נחשון, ילד מבני ישראל. גם אני חוויתי את יציאת מצרים, אבל היום אני לא אספר על המים שיצאו מן הסלע, אלא על הנס הגדול – קריעת ים סוף.

בעיקרון היינו מיואשים, ובעיקר לא האמנו. אני אפילו הלכתי אל משה ואמרתי לו שאני לא מבין למה הוא לקח אותנו עד לכאן, הרי יכולנו למות גם במדבר ואף לחיות חיים קשים ובכל זאת לחיות. משה אמר לי שאני אראה שהכול יסתדר בעזרת ה'.

ועל ים סוף אני לא אספר, בלהה תספר!

היי אני בלהה - "אני מודה, כשהיינו על שפת הים בכיתי. אמרתי לאמא שלי: 'למה יצאנו ממצרים? שם לפחות היה לנו בית'. פחדתי מהחיילים של פרעה. אבל עכשיו, כשאני עומדת על החוף השני ורואה את משה מחייך, אני מרגישה גיבורה. למדתי שלא משנה כמה המצב נראה קשה, תמיד יש תקווה לנס".

ועכשיו אתם בטח רוצים לשמוע איך זה קרה: פרעה חשב שאנחנו (בני ישראל) בורחים ולכודים במדבר הקשה, והמדבר סוגר עלינו. ואז, פרעה ושריו התחרטו על הסכמתם לשחרר אותנו מעבדות. הוא יצא במרכבת הקרב שלו ואיתו מפקדי צבאו ושש מאות מרכבות קרב לרדוף אחרינו. הגבנו בפחד, בהלה ובכעס כשהבנו שאנו עומדים ליפול בידי המצרים.

אבל כמו שאתם יודעים, זה לא קרה. משה הרגיע אותנו ואמר לנו לא לפחד. הוא הבטיח לנו שה' יושיע אותנו ושזו תהיה הפעם האחרונה שבה נראה את המצרים. הוא אמר שאנחנו לא צריכים לעשות כלום – ה', לבדו, יפעל למעננו.

ואז זה קרה. מלאך ה' (שליחו) ועמוד הענן שהלך לפני מחננו עברו אל חלקו האחורי של המחנה, חצצו בין מחננו לבין המצרים והסתירו אותו מעיני המצרים. לפני עמנו הלך עמוד האש להאיר את דרכנו. עמוד הענן ועמוד האש שמרו על המרחק ביניהם כל הלילה.

ביום שאחרי הים נפתח בצורה כזו: בזמן שמשה הרים את מטהו, הביא ה' רוח מזרחית חמה שבקעה את המים. נוצר שביל יבש. עברנו בו, והמים היו לנו מימיננו ומשמאלנו כחומה.

וזהו, כך זה קרה. ביום אחד עברנו את הסערה של מצרים.